רבקה גלסנר / אלירן דיין

26.9.2013

מבין העלים מביטה ומתבוננת. מישירה את מבטה אליו. דמותו מתרחקת ונעלמת בהמשך הרחוב, עד שכלל אינה מבחינה בה עוד. היא נשארת קפואה ודוממת במקומה. מסתתרת בין ענפי השיחים של הגינה הסמוכה לביתה, ובידה מחזיקה את שקית האשפה. בשקט חרישי יוצאת מהמסתור שמצאה לעצמה ובפסיעות קלות, מדודות וזהירות, היא מתקדמת אל עבר פח הרחוב הקטן, הניצב דומם באמצע המדרכה לצד שפת הכביש, אל מול תחנת האוטובוס הריקה מאדם. עומדת לצדו. מסתכלת לימין ולשמאל, מישירה מבט לפנים, מסובבת ראשה לאחור, ובתנועה מהירה משליכה את שקית האשפה שבידה לתוכו. מוודאת פעם נוספת שאף אחד לא הבחין בה, והולכת באלגנטיות ובקומה זקופה לדרכה.

 בכל יום, עוד לפני שהפציעה החמה בשמי העיר, בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, הייתה רבקה גלסנר פוקחת את עיניה, מסירה מעליה את השמיכה בתנועת יד מהירה, קמה כמעט בקפיצה, שמה פעמיה אל עבר המקלחת הסמוכה לחדרה, שוטפת את פניה, את שיניה, מביטה על בבואתה במראה, מסתרקת קלות ומחייכת לעצמה. מסביב רק רוגע ודממה. שקט. המולת היום עדיין לא החלה. כולם ישנים. האנשים שבבתי העיר עדיין לא התעוררו לעבודתם, ולסידורי היום השוטפים של החיים. הכלבים עדיין לא נובחים, החתולים אינם מייללים, ואפילו הציפורים, מכורבלות להן עמוק בתוככי הקן שבין ענפי העצים. כולם עדיין ישנים. אך רבקה כבר ערה, ולה אין רגע דל למנוחה.

 כבכל בוקר, מדליקה היא את הרדיו במטבח. מגביהה את הווליום על מנת שתוכל לשמוע את עדכוני החדשות ואת צלילי המנגינות הבוקעות מתוכו, מכל פינה ומכל חדר בדירתה. היא אהבה את הרדיו הקטן, האפור-כסוף, המתכתי, והמאורך שלה, שממנו יצאה לה אנטנת מתכת ארוכה ודקה. היא התפעמה מדי יום, כל פעם מחדש, מאותה קופסא שמתוכה בוקעים צלילים וקולות, ממש כשם שהתפעמה לראות את הפלא הטכנולוגי הזה, בפעם הראשונה, לפני שנים ארוכות, בילדותה, כאשר אביה הגיע קורן ומאושר יום אחד הביתה, ובידו מכשיר רדיו ישן מעץ, גדול, כבד ומגושם, בצבע חום-אדמדם, מסוג שכבר אינו קיים כיום. היום, חשבה לעצמה, המכשיר קטן יותר, אבל הקסם עודו נשאר כבעבר. וכך, מדי יום, הייתה עוצרת למספר רגעים אל מול הקופסא המנגנת, וחושבת על מה היה בעבר ומה בהווה, ועד כמה התקדמה הטכנולוגיה האנושית בשנים האחרונות. היא ידעה שהרדיו שלה נחשב למיושן, בעידן של אינטרנט ומחשבים, טלפונים חכמים ומתוחכמים, ומכשירים חשמליים גדולים וגם זעירים, אך שמרה לו חסד נעורים. ניקתה את חזיתו ואת אחוריו, עצרה לרגע וחשבה. חייכה לעצמה, פלטה אנחה, ובקול אמרה: "הו, הקדמה, מעניין מאוד מהי התגלית הבאה שתסחף את העולם כולו בסערה?"

 ולאחר שאת זאת עשתה היא מתחילה בעבודה. היא עוברת מחדר לחדר – את הרצפות ממרקת, את האבק מאבקת, את הארונות מסדרת, את כריות הספה מנערת, את הכלים בכיור שוטפת, ולאחר מכן במגבת אותם מייבשת. את בגדיה המלוכלכים מכבסת ותולה, וכמובן גם מורידה מן החבלים, מקפלת ומגהצת את אלו שיבשו מיום האתמול. וברקע, כל הזמן עולות המנגינות, הצלילים, הקולות והרעשים מהרדיו שלה, אהוב נפשה. היא מזמזמת ושרה לעצמה וכך מתחילה את היום בהנאה. כך היא עושה זאת מדי יום, כבר שנים, וזאת למרות שכבר מזמן עברה את גיל 70. היא לא מאטה ולא מפסיקה, לא מחמיצה אפילו יום אחד של ניקיון ויש כאלו בסביבתה שיאמרו לכל, שמדובר ב"מחלה" או ב"הפרעה", הרי זה שיגעון. את כל הפעולות הללו מסיימת רבקה עד השעה 7:00 בבוקר. לאחר מכן היא מתקלחת, מתלבשת, מתגנדרת, את נעליה נועלת ואת תכשיטיה היפים והייחודיים עונדת. את שקית האשפה שהתמלאה בינתיים לוקחת בידה האחת. בידה השנייה מוציאה מן התיק את צרור המפתחות, יוצאת, סוגרת אחריה את הדלת, ובמפתח את ביתה נועלת.

 וכמו בכל יום, גם בבוקרו של היום הזה, ירדה רבקה מביתה כשבידה שקית האשפה הקטנה. כל בוקר ושקית אשפה חדשה, וזאת למרות שהקודמת מעולם לא הייתה מלאה, כי אתם כבר יודעים מהו סדר יומה של הגברת, וכיצד תתמלא השקית המדוברת אם בכל יום היא מנקה ומסדרת? הרי אין מספיק לכלוך, אבק או מוצרים המושלכים אל הפח, בבית נקי וכל כך מטופח. לכן, שקית האשפה של רבקה, תמיד הייתה קטנה וחצי ריקה.

 השעה הייתה 7:30 בבוקר. ילדים עברו ברחוב בדרכם לבית הספר, מספר שכנים שהכירה ועברו מולה, שאלו בחביבות לשלומה. היא חייכה אליהם, נופפה בידה ואמרה: "שלומי טוב, תודה".

 היא הייתה נרגשת. היום הוא יום מיוחד עבורה, אייל מגיע לביקור והם ילכו יחדיו לארוחה במסעדה טובה, לכבוד יום הולדתו שיחול בשבוע הבא. היא אהבה אותו והוא אהב אותה. הם היו קרובים ובעלי דעות דומות, ולמרות השנים הרבות שהפרידו ביניהם, תקשרו הסבתא והנכד, כאילו היו בני אותו גיל. היו להם תחומי עניין דומים והשקפות עולם דומות. נרקם ביניהם קשר מיוחד, והם היו נפגשים מעת לעת, ובכל פעם שכזו, אחזה בהם השמחה וההתרגשות לקראת המפגש. היא האמינה בו, במעשיו ובעיסוקיו, וגם אם טעה לעיתים או חלק על דעתה ודעת הסובבים, עמדה לצדו באהבה גדולה והגנה עליו בחירוף נפש. היא הייתה המשענת שלו בתקופות קשות והוא היה חוף המבטחים שלה בסערות הים המרובות. זה היה קשר לא רגיל בין נכד לסבתו. זה היה קשר בין שתי נשמות קרובות, תאומות, המשלימות זו את זו, אהבה ללא תנאים, על אף פער הגילים. אם נאמר את האמת, לעיתים, לא תמיד הבינו אותה האחרים, וכשהעירו בפניה על טיב היחסים הנדיר הזה, חשבה לעצמה בסיפוק, "שיתפוצצו הקנאים".

 ההתרגשות אחזה ברבקה גם הפעם. היא תכננה בראשה לפרטי פרטים את המפגש ביניהם הבוקר. הייתה להם מסורת משלהם שהשתרשה עם השנים. הם חגגו יחדיו את יום הולדתו של אייל, רק שניהם, בארוחה טובה, משביעה ומיוחדת, במסעדה. בכל שנה ביקרו במסעדה שונה, בה לא ביקרו מעולם. הפעם החליטה, ילכו למסעדת "פאשה" בתל-אביב, ליהנות מכל המטעמים הטורקיים שהיא מציעה, ובעיקר מהקינוחים המיוחדים. שניהם אהבו מתוק, המון מתוק. ואם לא יהיה די בכך, ילכו לאכול פנקייק או איזו גלידה טובה במקום לא רחוק.

 "זה יהיה יום מקסים, אני בטוחה. יום שאזכור עוד זמן רב. יום שבו יהיה לשנינו כיף גדול. רגע... שכחתי... אני צריכה למשוך כסף מהכספומט, שאתן לו כמתנה, לאחר הארוחה. לאחר מכן אלך לתחנת האוטובוס שבה קבענו להיפגש, ואחכה לו, ואם אספיק אז אולי אעבור בדרך גם ב..."

 ובעודה עומדת במקומה ומהרהרת קלות ביום הצפוי להם ובסידורים אותם עליה לעשות לפני בואו של נכדה, נזכרה פתאום שהשקית עדיין בידה.

 היא החלה ללכת ברחוב ותרה אחרי הפח הקרוב. כאשר מצאה אותו, באה להשליך אותה, ולפני שהספיקה, שמעה קול רועם וקורא.
"גברת, גברת, זהו פח ציבורי. גברת, גברת...".

 רבקה גלסנר כבר שנים רבות אינה משליכה את שקית האשפה לפח הזבל של הבניין בו היא גרה. פחי הזבל של הבניין ממוקמים מאחוריו, ומובילה אליהם דרך מאולתרת של מרצפות שבורות אפרפרות, שהונחו לפני שנים על ידי אחד השכנים, באבחת רגע. שביל הגישה הזה חוצה את המדשאה הקטנה ואת "גדר" שיח ההדס הריחנית והירוקה, שצמחה לה שם, בצמוד לעורפו של הבניין. בעבר הרחוק השליכה שם רבקה גלסנר את אשפתה, בפחים השייכים לבניין, אך יום אחד עבר להתגורר בדירת הקרקע בחור צעיר ונחמד. הוא היה בעל כלב מגזע רוטווילר, גדול ואימתני, שנובח ונובח על כל מי שעובר בסמוך לדירה ולשביל הגישה. רבקה פחדה מכלבים. מהכלב שבדירת הקרקע פחדה שבעתיים, למרות שהיו לכל חלונות הדירה סורגי ברזל עבים, ולא יכול היה לצאת אל החצר ללא בעליו. בתחילה ניסתה לחצות את שביל הגישה כפי שעשתה כל חייה, בדרכה לזרוק את האשפה. אך, בכל פעם שחצתה את השביל עם אבני המרצפת השבורות, מול חלון דירת הקרקע, נבח הכלב נביחות רמות ואימתניות, ורבקה הייתה מאבדת את אחיזתה ונופלת לאחור בהפתעה מהולה בפחד, על שיחי ההדס הריחניים. פעם אחת נקרעה חולצתה ופעם אחרת נפצעה בידה. והכלב, שחש בפחד מולו, היה מגביר את קולו כמנצח על טרפו, ונובח עוד מספר נביחות גדולות ועצומות, שהיו גורמות לחיל ורעד בגופה אף יותר. המקרה חזר על עצמו מדי יום, ומאז נשבעה כי לפחי הבניין אינה מתקרבת עד לסוף ימיה, וכל מי שהגיע לבקרה ידע שמביתה יוצאים עם "מתנה" – שקית אשפה שמשליכים במקומה, או אם תרצו - למענה. ואם לא היה מסובה בביתה הייתה משליכה את שקית האשפה שלה בפח רחוב קטן המזדמן באקראי בדרכה.

 היא שמעה קול רועם ונמוך קורא לעברה. הרימה מבטה בתמיהה, ומולה הבחינה בפקח העירוני. הוא היה עדיין מרוחק ממנה כמאה מטרים, אך שעט לעברה במהירות. צעדיו הלכו וגברו.
"גברת, עצרי. אני רוצה..."

 אך אוזניה נאטמו. פחד השתלט עליה ורעד קל עבר בגופה. בשנייה אחת, וללא כל מחשבה הגיונית, גופה משך אותה לאחור ללא שליטה, היא הסתובבה והחלה במנוסה, עם תיקה האישי ושקית האשפה, שבה עדיין אחזה. רגליה משכו אותה בסערה וצעדיה אצו רצו, הלכו וגברו, מרגע לרגע. הפקח שמאחוריה לא ויתר והחל לרדוף אחריה. היא הרגישה בכך, וחששה שישיג אותה בין רגע או שניים, והחישה צעדיה עד שהחלה לרוץ כאחוזת דיבוק. הוא עדיין בעקבותיה, אינו מוותר ואינו מרפה.
 
 "איזה פרד עקשן", סיננה בין שפתיה בעת ריצתה המפוחדת. 

 וכך, נתגלתה לתושבי הרחוב, סצנה סוריאליסטית ומוזרה, כמו הייתה לקוחה מקומדיה אילמת ישנה בשחור-לבן. ובה, איש צעיר, חסון וגבה קומה הרודף אחרי אישה מבוגרת, קטנה וצנומה, נושאת את תיקה על כתפה ובידה שקית אשפה קטנה.

 רבקה מבועתת ומפוחדת, רגליה נושאות אותה במעלה הרחוב והיא כבר עייפה ומזיעה. היא מביטה לאחור, אבל הפקח עדיין בעקבותיה.
 
 "למה הוא לא מוותר ומתייאש? מה הוא רוצה ממני לעזאזל?" עברה במוחה המחשבה.

 היא כבר רצה את כל הרחוב המתעקל ובסיבובו הגיעה בחזרה אל בניין מגוריה. היא רצתה לעלות בחזרה לדירתה, אך הפקח עדיין מאחוריה וכמעט נוגע בגווה. לכן, המשיכה בריצה ישירה עד שהגיעה לפתח גינה סמוכה. היא רצה אליה בכוחותיה האחרונים, נכנסה אל בין העצים, התכופפה אל השיחים ולא זזה ממקומה.

 הפקח שעקב וראה אותה שמה פעמיה אל הגינה צעד לאט ובבטחה. צעדיו רעמו באוזניה של רבקה והיא עצרה נשימתה. קולות הצעדים על האדמה, והפחד שאחז בה, הזכירו לה ימים אפלים וחשוכים - אותם ניסתה למחוק מזיכרונה, ללא הועיל. היא לא זעה ולא נעה, כפסל אשת לוט אל מול ים המוות, ניצבת, דוממת אף היא, מבין השיחים. הוא לא הבחין בה. אגלי זיעה קרים מעורבים בפחד ובחום פיזי בצבצו בפניה. עיניה פתוחות לרווחה, בוחנות, ממוקדות באיש המאיים לטרוף אותה אם תתגלה. קולות מן העבר הרחוק החלו להישמע באוזניה, קולות מגפיים כבדים, קולות צעקות בשפה נושנה, קולות ממקומות שרצתה בכל כוחה לשכוח, קולות של מלחמה, קולות של מוות והשמדה.

 כעבור דקה ארוכה, נשמה לרווחה. הוא חזר על עקבותיו ועזב את הגינה. היא חיכתה עוד מספר דקות בין השיחים הסבוכים והירוקים. לבסוף, בזהירות, ובחושים מחודדים, יצאה ממחבואה וחזרה לשביל הראשי ולאחר התבוננות נוספת יצאה מהגינה נסערת והמומה.

 "אינני מבין את הגברת הזו", חשב לעצמו הפקח, שעשה כבר את דרכו לרחוב אחר.
"מדוע ברחה מפני, האם נטרפה עליה דעתה? אינני מבין... וכיצד נעלמה כאילו פערה האדמה את פיה ונבלעה בתוכה?"

 בעודו מהרהר בהתרחשות המוזרה אותה חווה אך זה עתה, צלצל הטלפון הנייד שבכיס מכנסיו. הוציא הפקח העייף את המכשיר והביט על הצג – זו הייתה בת זוגתו. חיש מהר ענה לה ואמר: "נועה, את פשוט לא תאמיני למה שקרה לי...",

 והוא סיפר לה את כל הסיפור, על הגברת הקשישה, פח הרחוב ושקית האשפה שהחזיקה בידה, על הריצה הטרופה שלה, על ריצתו שלו אחריה, ועל היעלמותה המפתיעה.
"אבל אני לא מבינה דבר אחד איציק... מדוע רדפת אחריה?" שאלה אותו.

 "אסור על פי חוק העזר העירוני לזרוק את אשפת הבית בפחים הציבוריים הממוקמים ברחובות. את האשפה הביתית יש להשליך אל הפחים המיועדים לכך הנמצאים בכל אחד מבנייני המגורים. מעשה שכזה, יכול לגרור קנס כספי גבוה. ראיתי אותה מרחוק ורציתי להתריע על כך בפניה. יתכן שאינה מודעת למעשיה. רציתי להסב את תשומת לבה לתקנות העיריה, לשאול אותה מדוע היא לא משליכה את אשפתה בפחים המיועדים לכך בבניין מגוריה. ביקשתי להתריע על מנת שלא תחזור על מעשה זה שוב. בפעם הבאה היא תידרש לשלם את הקנס הכספי, וחבל... אך הגברת לא חיכתה לי, ולפתע פשוט רצה וברחה. זו לא הסיבה שרצתי אחריה. לפתע ראיתי את ארנקה על הרצפה. כנראה נפל לה בעת שנבהלה וברחה. רצתי אחריה וקראתי לה בקול שתעצור, אך הגברת הזו רצה בשיא כוחה, כאילו לא הייתה אישה מבוגרת, אלא ילדה קטנה, ולבסוף נעלמה. בתעודת הזהות שבארנק רשום שמה וכתובת מגוריה ואביא לה אותו מאוחר יותר, בתום המשמרת שלי. היא לבטח כבר תחזור לביתה ותהיה רגועה..."

 את כל זאת סיפר הפקח לזוגתו, וזו האחרונה, הקשיבה בקשב רב. בסיום דבריו הסבה לבו לפער הגילים בינו לבין הגברת, וכיצד זו הקשישה המבוגרת הצליחה "לחמוק" מידיו בריצת מרתון מגוחכת. היא צחקה וצחקה, ולבסוף, גם הוא צחק עמה.

 ביציאה מהגינה, עמדה רבקה שוב בודדה. אף אחד לא קרא לה. אף אחד לא עקב אחריה. היא סידרה את שמלתה וניקתה את חולצתה. העבירה יד אחת בשיער ראשה, והסירה ממנו עלים וענפים קטנים שנפלו ונתפשו בו, בעת שהותה הקצרה בגינה. היא החלה לצעוד בבטחה, תוך התבוננות מהירה לכל הצדדים ולכל הכיוונים. עיניה תרו אחר פח חדש. היא מצאה אותו לבסוף. שם, עמד דומם, מעברו השני של הרחוב, לצד תחנת האוטובוס הקטנה והשוממה. היא הגיעה אל שפת המדרכה, עברה את הכביש במעבר החציה, וכך הגיעה אל מחוז חפצה. היא הביטה שוב לכל צד, על מנת לוודא שלא עוקב אחריה איש, וכעבור שניה, סוף כל סוף, השליכה את שקית האשפה, ומיד הלכה לדרכה, לפגוש את אייל, נכדה.

בחזרה לעמוד כתיבה >>>