איש קטן וכלב גדול / אלירן דיין

2006

* פורסם בכתב העת מוטיב

באחד הימים ששוטטנו נץ ואני ברחובות סביב ביתי עצרתי לנוח על ספסל מזדמן באחת הגינות. נץ כופף את רגליו והניח את גופו על הארץ. במנוחתו השתרבבה לשונו מפיו. אוזניו נשארו זקופות לכל צליל או רחש ועיניו סרקו את הסביבה כאדם המחפש דבר־מה חשוד. לאחר כמה רגעים התעייף והוריד את ראשו ארצה, שמט את אוזניו ועצם את עיניו. זה לא היה דבר של מה בכך. נץ תמיד היה חסר מנוחה. לעיתים נדירות התיישב לצדי. לרוב הוא פשוט רחרח בכל מקום וחיפש מה הוא יכול לעשות, במה הוא יכול לשחק ואיזה דבר חדש הוא יכול למצוא מסביב. תמיד התקנאתי באנשים שיכלו לשבת עם חבריהם בבית קפה שכונתי ולשוחח על דברי דיומא בזמן שכלביהם יושבים בשקט בצד השולחן. נץ מעולם לא היה כזה. הוא היה פעלתן, לעיתים פעלתן מדי. לפני כמה שנים סיפר לי בעליו הקודם כי בצעירותו היה נץ שובב מאוד. הוא היה רץ אנה ואנה, מכשכש ללא הרף בזנבו, ורודף אחרי מכוניות נוסעות ברחוב ואחרי דוורים שניסו לשלשל את המכתבים אל תיבת הדואר. את הדוורים הוא ממש לא אהב והיה נובח עליהם עד שהסתלקו. הפעם זה היה שונה. הפעם הוא פשוט נרדם לצדי בעוד אני מביט סביבי ומנסה לספוג מעט מן הקולות והצלילים שבגינה.

 הזמן עבר בעצלתיים ואנשים באו והלכו. ילדים שיחקו בכדור. שני חתולים ניהלו קרב יללות אימתני בצד השני של הגינה. מולי ישבה כפופה וכבויה אישה זקנה בכיסא גלגלים ולצִדה על הספסל ישבה המטפלת הפיליפינית שלה, שנראה כי הייתה עסוקה יותר בטלפון הנייד שלה מאשר בשלומה של הזקנה. ריחמתי עליה וחשבתי לעצמי שאני מקווה שלעולם לא אהיה נתון לחסדם של אחרים שידאגו לצרכיי ושתמיד אוכל להיות אדון לעצמי, גם בזקנתי.

 לפתע בלי ששמתי לב לכך קודם לכן ראיתי מולי חיוך רחב ושופע. מולי עמדה ילדה כבת ארבע ולצִדה אִמה. האם פנתה אליי בחיוך ושאלה אם בתה יכולה ללטף את נץ. חייכתי בחזרה והנהנתי בחיוב. "את יכולה ללטף אותו, אבל בעדינות, שלא יתעורר", אמרה האם לבת. נץ נעתר לליטופים והתמוגג ממגע ידה של הילדה על פרוותו. מבלי לפקוח את עיניו הוא הסתובב ונשכב על גבו, ואִפשר לילדה ללטף את בטנו. לאחר דקה או שתיים הפסיקה, חייכה אליי ואמרה לי ברוך: "תודה, יש לך כלב חמוד... וגדול. אימא, נכון שזה כלב גדול יותר מהכלב של השכנה?" האם צחקקה ואמרה: "נכון", ואז פנתה אליי והודתה לי גם היא על המחווה.

 כאשר מבטי עקב אחריהן בעודן פוסעות בשביל המוביל מן הגינה אל הרחוב הסואן שמעתי את הילדה אומרת בקול ומצחקקת: "אימא, איזה כלב חמוד וגדול. כלב גדול וחמוד של איש טוב וקטן". תיקנה האם את ילדתה ואמרה לה: "הוא לא איש קטן, הוא נמוך. יש אנשים גבוהים ויש אנשים נמוכים. את קטנה ואני גדולה. הוא איש גדול, אבל נמוך". הן המשיכו ללכת ולרגע הסתובבה הילדה ופניה אליי. הסתכלה בי רגע קט, הרימה את ידה ונופפה אליי תוך כדי צעקה: "שלום, איש קטן, תודה. יש לך כלב גדול וחמוד".

 הרמתי את ידי ונופפתי לה בחזרה. היא הסתובבה והן המשיכו בדרכן. "אימא, נכון שאנשים קטנים הם האנשים הכי טובים בעולם? גם אני רוצה להיות אישה קטנה כשאגדל", שמעתי את קולה מתרחק ונמוג.

 כשעשינו נץ ואני את דרכנו ברחובות המפותלים אל הבית, נזכרתי שפעם כאשר התלוננתי על גובהי אצל אחד מחבריי הוא גער בי ואמר בחצי הלצה: "אתה אולי נמוך מרוב האנשים, אבל אתה טוב וחכם מהרבה אחרים. אתה חבר אמת ואיש רב־פעלים. ובכלל, תדע לך שהטוב אצלך מרוכז יותר כי הגוף קטן ואצל אחרים הוא מתפזר בכל הגובה הזה ונעלם... אתה יודע כמה אנשים מוכשרים ומצליחים בעולם נמוכים?"

 ככה חזרנו הביתה באותו היום, איש קטן וכלב גדול. זה לצד זה. אחד בשביל האחר.

בחזרה לעמוד כתיבה >>>