ילד טוב חיפה / אלירן דיין

2009

הים סער במלוא עוצמתו. הגלים גבהו ושצפו, התערבלו זה בזה וקצפם נזרק באחת אל החוף. נתזי המים פגעו בגופו. בחוץ שררה עדיין חשכת הליל, והחלה להתפוגג עם אורו הראשון של יום נוסף שעמד להתחיל. קיבעון בראשית זה של יום ולילה המשיך כסדרו ובכל זאת לא יהיה יום זה כתמול שלשום. הוא ידע זאת. לילה שלם הוא נח אל מול נפץ הגלים המתרסק מולו, בוהה באופק הים החשוך, לא עוצם לרגע את עיניו – רק יושב על החול ובוהה. צינת הלילה הקפואה לא הפריעה לו כלל. גם כאשר החל לרדת גשם כבד לא מש ממקומו ולא ניסה למצוא מסתור. הוא ידע כי הרגע הגיע וגמלה בליבו ההחלטה. הוא קם חסר כוחות ממרבצו והחל לנוע בצעדים בטוחים אל עבר המנהרה המובילה אל העיר מתחת לפסי הרכבת השועטת מעליה.

 שעה ארוכה הלך לאורך שדרות ההגנה המקיפים את מפרצה של העיר שנבנתה על ההר הירוק תמיד. הוא לא שמע את רעש המכוניות בכביש הסואן ולא את המולת הילדים שבאו מולו, והמשיך בצעדיו המדודים אל עבר מימוש מטרתו. כשהגיע אל המושבה הגרמנית, הביט לרגע אל יופיים של הגנים הבהאיים והמקדש בראשם – וחש שלווה מועטה. הוא כמַהּ כל כך לשלווה, אבל לא זמנית וחולפת, אלא כזאת שתישאר לנצח. הוא ידע שזה בלתי אפשרי ושהעולם איננו מקום שלֵו כלל, אבל היה נחוש בכל כוחו להשיג אותה מוקדם ככל האפשר.

 צעדיו נשאו אותו בקושי עד לרחוב הגפן. גופו היה חלש. כבר שלושה ימים לא הכניס דבר אל פיו, אך הוא לא ויתר והתפתל עם פיתוליו של רחוב הרצל עד שהגיע לגן שליד התיאטרון הישן. שם תשו כוחותיו והוא התיישב על הארץ מתחת לעלוותו הרחבה של אחד העצים העבותים במקום, עצם את עיניו ונרדם.

 רעש סירנה העיר אותו באחת. אמבולנס ברחוב הסמוך עשה את דרכו במעלה הכביש המוביל אל שכונת הדר העליונה. הוא לא יכול שלא לתהות לרגע אם אותו האמבולנס בעצם נשלח בעבורו וימתין לו במקום. הוא הזדקף קלות והחל שוב בטיפוסו מעלה אל עבר הרחובות שבהם טיפס כל חייו. בילדותו נהג לרוץ מטה מביתו שבקצהו של רחוב בר־גיורא באימה ולהסתתר בשיחי גן התאנים הסמוך עד יחלוף הזעם. שם, בשיחים, ישב לבדו ממרר בבכי, מרגיע את כאבו ושוטף את פצעיו בברזייה הקטנה שעמדה בצד אחד השבילים.

 בעודו טרוד במחשבותיו ראה לפתע אֵם עם ילדתה הקטנה הולכות לכיוונו. הילדה הביטה בו וחייכה. גם אימה חייכה ואמרה "שלום". המחווה ריגשה אותו מאוד. הוא לא זכר מתי לאחרונה מישהו פנה אליו או שם לב לקיומו. הוא פרש על פניו חיוך רחב ואמר: "שלום, יום טוב". הילדה הזדעקה באחת בבהלה ועוד לפני שהספיק להבין את אשר סביבו, לקחה האֵם את בתה בחופזה והן הסתלקו מהמקום. הוא ידע מה הפחיד אותן כל כך. הוא ידע.

 זה קרה לראשונה בבוקרו של יום הולדתו השביעי. הוא התעורר לקול זעקות שבר של אימו. הוא פסע בזהירות ובשקט מחדרו אל סלון הבית וראה את אביו מכה בחוזקה ללא הרף את אימו. מאז הכה אביו את אימו בכל כמה שבועות, בעיקר כשחזר עצבני מהעבודה והבית לא היה מסודר. גידופים וקללות שיצאו מפיו כלפי אימו ואליו היו עניין שבשגרה. לאחר שהיה מכה את אימו, היה אביו יוצא מן הבית ולא חוזר עד השעות הקטנות של הלילה, ואימו הייתה יושבת על כיסא הנדנדה שבמרפסת הבית ובוכה חרש. ככל שהדבר חזר על עצמו, כעסו של נמרוד הלך וגבר, אבל הוא החריש בכל פעם שזה קרה ומצא את עצמו חסר אונים. כך זה נמשך שנים ארוכות. באחת השבתות, כשהיה כבר בן שתים־עשרה, שוב החל אותו מחול שדים מטורף של אביו. הוא טלטל את אימו באחת, תפס את המערוך שהיה מונח על השיש במטבח, והחל לחבוט בכל גופה. היא נאנקה מכאבים. נמרוד לא הצליח יותר לכבוש את זעמו והוא שעט קדימה אל אביו המכה, קיפץ על גבו והחל להכות בראשו. באחת השליך אותו אביו ממנו אל הקיר, ועוד לפני שהתאושש מן המכה בגבו, חבט בו אביו במערוך בפרצופו. דם ניגר מפיו ושיניו נשברו. אימו זעקה זעקות אימה ורצה לגונן על נמרוד בגופה בעוד אביו אחוז האימה חובט בגבה שוב ושוב וצורח בזעם. מאז הפך גם נמרוד למטרתו של אביו, לטירופו, ובכל פעם היה בורח מוכה וחבול לשיחים בגן התאנים. השכנים כולם שמעו, כולם ידעו. איש מהם לא הושיע.

 שנה לאחר גיל המצוות הסתלק אביו באחת ומאז לא שב. השמועות אמרו שניהל רומן עם מישהי הצעירה ממנו בעשרים שנה והלך אחריה לתל־אביב. מאז לא ראה אותו והוא חי עם אימו. שנים הם חיו בעוני נורא, ובכל יום לפנות ערב היה יורד לשוק תלפיות ומלקט ירקות ופירות שנזרקו אל הפחים או נפלו מהדוכנים הריקים. אימו עבדה בכל עבודה שרק יכלה למצוא כדי לשלם את שכר הדירה, אך לאחר תקופה חלתה ומתה. הוא נשאר לבדו ואולץ להתפנות מביתו. ללא רכוש וללא עבודה ירד והשתכן בגן בנימין שליד התיאטרון. שם, לצד דרי רחוב נוספים, מקצתם מסוממים, העביר את ימיו. כל בוקר היה הולך ברחובות העיר ומנסה למצוא עבודה. הוא רצה לשקם את עצמו, לשאוף לבית ולמשפחה משלו, אך שיניו היו שבורות ורקובות, בגדיו מרופטים וידיו חבולות ומצולקות. איש לא רצה להעסיק אותו כך. אנשים נבהלו כשחייך לעברם, בדיוק כמו אותה ילדה שנבהלה ממנו זה עתה. הוא ניסה לדבר, הוא ניסה להסביר, אך איש לא רצה לשמוע. כולם חשבו שהוא מסומם, אבל רק הוא והאל במרומים יודעים שמעולם לא נגע בסם, גם כשהציעו לו זאת חבריו מהרחוב.

 הוא הגיע אל הבית, אותו בית זוועות מקולל. בדרך אליו חלף באותו הגן ששימש לו מקלט ומסתור. מבחוץ הבית נראה אותו דבר. הוא רצה להיכנס ולפרוץ פנימה אבל מבעד לחלונות שמע קולות שמחה וצחוק, קולות משפחה של אבא, אימא וילד – ואז שמע באחת קול גברי וחם אומר: "אני אוהב אותך, ילד שלי".

 דמעות נקוו בעיניו והוא רץ ממרר בבכי לאותו מסתור שהכיר מילדותו. בערב, במבנה הישן והנטוש של בריכת הפועל, מצאו אותו שוכב על הארץ ללא רוח חיים. ככל הנראה קפץ אל מותו. האמבולנס עשה דרכו אל הגן והסירנה פילחה את שמי השכונה. בכיס מכנסיו מצאו החובשים נייר מקופל ובו נכתב: "רק רציתי לחיות כבן אדם. אני שונא אותך, אבא!"

בחזרה לעמוד כתיבה >>>