ההר החשוך תמיד / אלירן דיין

2009

העלטה סביבו איימה לכלות אותו באחת. הוא היה לבדו והמשיך לטפס במעלה ההר החשוך. למרות צינת הלילה הקודר והקפוא חולצתו הייתה ספוגה בזיעה מרירה שלא הפסיקה לטפטף מגופו. כבר שעות שהוא מטפס על גחונה של דרך פליישמן שנראתה לו כנחש ארסי עירוני הזוחל לעברו ומאיים להכישו באחת. שריריו כאבו וגופו דאב אבל הוא עדיין התהלך בלב חלקה התחתון של הדרך. הוא כמהּ כל כך להגיע לחלקה העליון – דרך פרויד. משם ידע, הליכתו תיעשה קלה יותר, הנחש האימתני שהוא זוחל בו יחזור למאורתו וציר מורייה המואר יספק לו תקווה.

 באפיסת כוחות עצר ורכן אל עבר הקרקע החולית. הוא התיישב והביט מטה אל עבר הים שנדמה כחור שחור הבולע לתוכו את ההר. הוא לא הצליח להבחין בגלים אך חש בנתז הנישא ברוחות העזות שהשתוללו. בציר התנועה המתפתל במעלה ההר לא עברה ולו מכונית אחת בשעה מאוחרת זו של הלילה. הכול היה שחור וריק. לפתע שמע קולות. הוא קם ממרבצו, המשיך לטפס מעט במעלה הדרך עד שחלף על פני מכונית דוממת שהסתתרה בין השיחים. הקולות שבקעו מתוכה הלכו וגברו ככל שהתקרב. רעשי המכונית שנעה אנה ואנה במקומה לצד גניחותיה של האישה המיודעת ומבוקעת באונו של דמות גברית עמומה שנגלתה מולו מבין החלונות המאודים הלכו והתערבלו בשריקת הרוחות מחרישת האוזניים. כאילו כעסו הן על מעשה סתור זה הן על גילויו של המין החפוז בליל הבלהות שסידר לעצמו. הוא המשיך במטרתו להגיע לסופה של הדרך העולה, ולאחר כחמש דקות נוספות של הליכה כבר כמעט לא שמע יותר את אותו מעשה אהבים.

 שעות מספר שהוא כבר מטפס במעלה ההר וייאושו הלך וגבר. בצידה השני של הדרך הבחין בנמייה הרודפת אחר דבר־מה, כנראה אחרי טרפהּ. הוא כבר היה תשוש לגמרי ורגליו כאבו. הוא החל לחוש בלחץ הכואב של שלפוחיות הליכתו הקשה. כשכמעט אמר נואש, נגלה אור ניאון הבריאה מולו, והוא ידע – הוא הגיע סוף כל סוף אל טבורה של העיר שנבנתה על ההר.

 החושך נעלם כמעט כליל ברחוב המואר. הוא נח דקות מעטות בספסל רחוב בודד שהיה מקובע ברחבתו של מרכז חורב הסגור, ואז המשיך במסע לביתו. כעת היה רגוע יותר וידע שעבר את רובו – לאחר שיחצה את ציר מורייה, יגיע אל מרכז הכרמל ומקצה שדרות הנשיא יֵרד במדרגות החוצות כשתי וערב את שכונת הדר העליונה, אל נחלתו הצנועה.

 מעודד מהידיעה החל להגביר את קצב צעדיו למרות כאביו, זיעתו הבלתי פוסקת, התרמיל שעל גבו והליכתו שהפכה צולעת ומדדה. השעה הייתה כבר שלוש וחצי לפנות בוקר, אם ימהר אולי יספיק להגיע לפני שיאיר היום.

 ואז, בבת אחת, נדחף בפראות ומכה חזקה הכתה בעוצמה בגבו. הוא צנח אל אספלט הרחוב. ראייתו היטשטשה והוא נאנק מכאבים. בקושי רב הצליח להרים את מבטו וראה מתרחקים ממנו כמה בחורים צעירים, שיכורים. אחד מהם החזיק אלה. גופו כאב כל כך והוא הניח את ראשו בחזרה על האספלט המלוכלך ועצם את עיניו. הוא שמע את הקולות המתרחקים, את הצחקוקים על מעשיהם ואת הלגלוג בטון דיבורם על האיש הצולע הספוג מים שהפילו. הוא לא הבין מדוע הכו אותו, אך לא היה בהבנה הזאת כל תועלת כעת. הוא היה מוכה תדהמה ומושפל. לבסוף, עצם את עיניו פעם נוספת וקיווה שמישהו יבוא לעזרתו.

 כשפקח את עיניו דקות ארוכות לאחר מכן, הבין שלא כך הדבר. איש לא עבר ברחוב, וגם אם עבר לא שעה אליו ולא בא לעזרתו.

 הוא כעס וזעם על מצבו. לו הייתה הפרוטה מצויה בכיסו יכול היה לקחת מונית מתחנת הרכבת ישירות לביתו ואז כל זה לא היה מתרחש. לא היה בזעמו שום טעם, שהרי נקלע למצב זה שנים ארוכות לפני כן, אך הדכדוך לא סר ממנו. הוא ידע ששנים ארוכות תעבורנה עד שיוכל שוב לכלכל את עצמו כמו שצריך. עוד ידע שחובותיו התופחים מאיימים לכלותו, אך רצה כל כך לצאת לדרך חדשה ולשקם את חייו. זה לא התאפשר לו עד עתה, האם יצליח אי־פעם? הוא כבר לא היה בטוח בזה כלל.

 בכוחותיו האחרונים קם דניאל ממקומו, ניגב בחולצתו הספוגה את רגלו המדממת בין קרעי המכנסיים, והחל שוב לצעוד בציר המוביל אל ביתו. אשמורת הלילה החלה להתפוגג וניצנים ראשונים של אור החמה החלו להנץ על יום חדש. הוא החל לדמוע. איך נקלע למצב מביש זה? כל שרצה היה לשמח את חברו הטוב בחתונתו. הוא לא רצה לבוא בתחילה כי התבייש שאין באפשרותו להביא לו מתנה נאותה, אך חברו הנאמן התעקש וגם כלתו המיועדת עודדה אותו לבוא לשמוח בשמחתם. ברגע האחרון כמעט השיג את סכום הנסיעה הלוך ושוב ברכבת במדויק. הוא ירד מביתו אל תחנת הרכבת חיפה מרכז ולקח את הרכבת לאולם החתונה ששכן בתל־אביב. הוא התקבל בשמחה ובחיבוקים. שעות של אושר היו לו כשפגש את חבריו מן הצבא ופיזז איתם על רחבת הריקודים כדי לקיים מצוות שימוח חתן וכלה. כשהסתיימה החתונה לקח בתחנת תל־אביב מרכז, שפעם נקראה תל־אביב צפון, את הרכבת האחרונה ששמה פעמיה לחיפה. כששעתה הרכבת על הפסים לאורך החוף באזור עתלית, כרז הכרוז כי הרכבת לא תגיע עד לתחנה המיועדת וכי תחנתה הסופית תהיה תחנת חוף הכרמל. נחרד מבשורה זו קיווה דניאל כי יספיק אל האוטובוס האחרון היוצא לשכונה, לכך לא היה צריך כסף נוסף כי נשארו לו מקומות ניקוב בכרטיסייה שהייתה ברשותו. אך לא כך היה הדבר. כשהגיעה הרכבת אל התחנה הסופית, הבין שהאוטובוסים כבר הפסיקו את פעילותם. הוא ניסה לעצור טרמפים אבל אף מכונית לא עצרה. הוא לא רצה להישאר במקום החשוך לבדו, וכך החל בטיפוסו במעלה ההר אל ביתו.

 כעת, כאוב וחבול, מיוזע, מבויש ומושפל – הבין את טעותו המרה. הוא התעלם ממבטיהם הנדהמים של האנשים שניעורו ראשונים ויצאו להליכת בוקר מוקדמת, חלפו על פניו ולא הבינו מה עבר עליו. הוא לא רצה לעצור ולבקש עזרה מאף אחד מהם. הוא רק רצה להגיע לביתו. כך המשיך בצליעות פסיעותיו עד למרכז הכרמל. אט־אט ירד במדרגות והגיע לבסוף לבניין מגוריו. שכנתו באה מולו ושאלה מה קרה לו, אך הוא היה תשוש ואפוס כוחות, ולא ענה דבר. רק החל לעלות לדירתו בקומה הרביעית, מותיר אחריו שובל של כתמי דם קטנים. כשפתח את מנעול דלת ביתו, חיוך מריר נפרש סוף־סוף על פניו. הוא סגר את הדלת, צנח אל מיטתו ונרדם.

בחזרה לעמוד כתיבה >>>