משני צידי הדלת / אלירן דיין

20.4.2009

יום חדש החל להפציע. טיפות טל זעירות נצצו בין עלוותם המוריקה של העצים מסביב ובצמחיית הפרא שכיסתה כל חלקה הררית פנויה באזור מגוריו. השמש החלה לעלות בעצלתיים השמיימה. גם היא לא רצתה ממש להתעורר, אך המולת הרחוב החלה וכבר נשמעו בעמעום מרוחק הדי הפטישים הנוקשים ובונים אט־אט קומה אחר קומה של בניין מגורים חדש. הרחוב שגר בו התעקל במעלה ההר אל גן סמוך ובעברו השני הובילו מדרגות ישנות אל מרכזו של הכרמל. שעות ארוכות ישב חרש בחשכת הליל על גג הבניין הישן שגר בו. הגג המוזנח היה פתוח לכול ומכל עבר הושלכו בו הגרוטאות של שכניו – ספה ישנה וקרועה, טלוויזיה שחדלה לפעול, תנור ספירלה ישן וחלוד, מאוורר שאיבד את כנפי הרוח וכיסא עץ שראה ימים טובים יותר. שעות ישב על הכיסא הרעוע והביט אל החשכה האוספת אותו אליה. ועתה, כשהחל היום לקצוב את הלילה, קם באחת, ניגש אל אדן הגג ובמרחק ראה את החנווני הקשיש פותח את שערי המכולת הסמוכה לכיכר התנועה בתחילת הרחוב. הוא כמהּ לעבודה קבועה כמותו, אך ידע שאין לו כל כישורים לכך וגם אם יוכל להתקבל לעבודה כזאת, לא יוכל להתמיד בה לאורך זמן.

 הוא החליט זה מכבר, הגיע זמנו.

 הוא ירד לביתו ונעל את בריח הדלת עליו.

 בשבוע שעבר חגג את יום הולדתו לבדו. ספון בביתו, ללא עוגת יום הולדת, ללא חבריו וללא משפחתו, ציין את יום הולדתו העשרים ושמונה בכוס תה מהבילה ובבהייה עמומה במרקע הטלוויזיה. במשך כל היום לא זכה ולו לשיחת טלפון אחת מקרוביו וחבריו. כולם שכחו. כמעט כולם. בבוקר שלחה אימו הודעה קצרה "מזל טוב ילד". הוא ראה זאת ובחר שלא להשיב. הוא עדיין לא הצליח להרגיע את האכזבה שפּעמה בו, את התחושה המרה של מה שסיננה בין שפתיה שבועיים קודם לכן כשדיברו בטלפון. אומנם ידע שרצתה את טובתו, אך יש דברים שלא ייאמרו. בלהט הוויכוח ביניהם שוב ניסתה להוכיח אותו בכל טעויותיו ובמצבו הנפשי ופלטה מבלי לשים את המשפט: "רק שתדע, אני לא מבינה מה הבעיה שלך, אבל אם אתה מתנהג בצורה כזאת, הגיע הזמן שתדע... אם הייתי צריכה לבחור בין ורד, רועי ובינך – אותך אני הכי פחות אוהבת מבין שלושת ילדיי". אימו מייד השתתקה כשהבינה את גודל הצרה והתחרטה מייד. היא לא באמת התכוונה לכך וניסתה לתקן, ניסתה למלמל משהו, אך הוא כבר לא שמע דבר. המשפט שאמרה חדר באבחת סכין אל ליבו ודקר את כל נימיו. הוא טרק את הטלפון והחל למרר בבכי. הדברים שאמרה לא הפסיקו להדהד בראשו. "אותך אני פחות אוהבת...", "הכי פחות... אוהבת...". הוא זעם, קפץ את אגרופו וחבט בקיר החדר בעוצמה שוב ושוב, כמו ניסה לבקע אותו, אך במקום זאת דם ניגר בידיו הפצועות מהמהלומות החזקות בבטון. בבכי תמרורים התיישב על מיטתו ונזכר איך עזר לאימו בפרנסת הבית עוד כשהיה נער, לאחר שאביו נטש את הבית. הוא נזכר איך לקח את אחותו ורד לחוג בלט ועבד בקייטנת קיץ בשביל לקנות לה את נעלי הריקוד, איך לימד את רועי אחיו לספור ולקרוא עוד כשהיה בגן וכיצד במשך שנים עבד בכל עבודה שרק יכול כדי לעזור לאימו בחובות הכספיים שנערמו עוד ועוד. ואחרי כל זה... אותי היא הכי פחות אוהבת... חשב לעצמו. כשתשו כוחותיו נרדם.

 למוחרת קם ממיטתו, צחצח את שיניו, התקלח ויצא אל מרכז העיר לחפש עבודה חדשה. הוא היה מדוכדך עדיין מהשיחה עם אימו אמש. ראשו כאב בעוצמה גוברת והולכת ואת דימום ידו הסתירה תחבושת. הוא החל להתעקל עם רחוב הס, ירד במדרגות שפינוזה ועשה צעדיו אל עבר רחוב בלפור. הוא עבר דרך רחבת בניין הטכניון הישן, המשמש כיום מוזאון המדעטק, ומשם אל עבר מרכז שכונת הדר. כשהגיע לרחוב הרצל, חש כאב חד בחזהו, ראייתו היטשטשה לפתע ובאחת התמוטט.

 כשהתעורר מצא את עצמו עם אינפוזיה מחוברת לווריד ידו, שכוב במיטת חולים בחדר קר שלא הכיר. כך, לבדו, מצא את עצמו בבית החולים רמב"ם. כששאל מה קרה נוכח לדעת שאנשים שלא הכיר וראו אותו שכוב על הארץ ללא ניע, הזעיקו את מגן דוד אדום והבהילו אותו בדחיפות לבית החולים. הרופאים בישרו לו שעבר התקף לב. "אני?! התקף לב? אני רק בן עשרים ושמונה? מה?! איך?" אבל הוא ידע. הוא הבין. עול החובות כמעט הכריע אותו כמה וכמה פעמים. הנושים שדפקו בדלת בכל שני וחמישי הכניסו אותו ללחץ נורא. החיים הפכו לבלתי נסבלים. כל כסף שהצליח להשיג מעבודה זמנית כזאת או אחרת נעלם ברגע לשם כיסוי חובותיו הכספיים שתפחו. הניכור של חבריו ומשפחתו לא תרם גם הוא. הניסיון הנואש לחפש עבודה עלה בתוהו. הדכדוך הנפשי ממצבו הכספי ומיחס משפחתו תובּלו גם במראות המלחמה שממנה שב אדם אחר. הוא לא יכול להשכיח בלילות את מראות הזוועה שספג בימי הקרב ובייחוד לא את מראה חבריו בטנק הסמוך נשרפים מירי טיל נ"ט מדויק שנורה לעברם. הלחץ הנפשי נתן אותותיו והתובנה של מה שאמרה לו אימו אמש נתנה את החותמת הסופית לשבירתו לרסיסים.

 כעת, אחרי שירד מן הגג, הוא ספון בביתו. אינו רוצה לראות או לשמוע איש. פעם ידע שככל שיידרדר בחייו לשפל נמוך יותר, כך יעריך את החיים וינסה לטפס מעלה. כעת כוחותיו לא עמדו לו עוד. חבל שלא מַתִּי, חשב לעצמו.

 הימים חלפו, יום ולילה התערבבו, ואיש לא ראה אותו עוד. החנווני הקשיש שידע את מצוקתו הכלכלית ושם לב שהוא לא מגיע עוד למרכולתו, בא לביתו מדי יום והניח ליד הדלת לחם, פירות וגביע קוטג' קטן. בין השניים נרקמו יחסי ידידות. הקשיש חיבב את הבחור הצעיר שהגיע אל העיר ההררית הרובצת לפתחו של הים לפני כמה שנים ממרכז הארץ לבדו, וליבו יצא אל מצוקתו, אף שלא ידע דבר וחצי דבר ממה שעבר עליו. הוא הקיש על דלתו בכל יום והודיע לו שהשאיר מצרכים בעבורו, אך העלם הצעיר לא פתח ולא ענה. יום אחד, כשחזר למכולת הקטנה נזכר כי חודשים אחדים לפני כן הגיעה אימו של הבחור לבקרו ושילמה את חובות ההקפה של בנה. הוא חיפש ברישומיו ומצא את שמה ופרטיה. בחשש הרים את אפרכסת הטלפון והחל לחייג.

 "גיל, זאת אני. תפתח את הדלת בבקשה", קראה בעומדה בחדר המדרגות. הוא לא ענה. "גיל, זאת אימא, תפתח את הדלת ונדבר. משהו קרה. כולם דואגים לך. בבקשה תפתח את הדלת". שקט. בייאושה החלה להרים את קולה ולהקיש בחוזקה על דלת הפלדלת של דירתו. "גיל, תפתח עכשיו! אני יודעת שאתה בפנים ושאתה שומע אותי. באתי ברכבת במיוחד. עזבתי באמצע יום העבודה כששמעתי שאתה לא יוצא מן הבית. אתה בטח רעב, קניתי לך דברים שאתה אוהב. נו, גיל, אל תשאיר אותי כך בחוץ. תפתח עכשיו ומיד!"

 שעה עברה. גיל לא ענה ולא פתח את הדלת. בייאושה החלה למרר בבכי על המפתן. "גיל, נו באמת. באתי מרחוק. אתה יודע. תפתח בבקשה. לא התכוונתי למה שאמרתי אז. אני אימא שלך, דבר איתי".

צעקה רמה נשמעה מעבר לדלת. "לכי מכאן, את גם ככה לא אוהבת אותי".

זעקתו פילחה את ליבה.

"זה לא נכון. אני כן אוהבת אותך, זאת הייתה טעות. אתה יודע שאני מאוד אוה..."

"את לא!" עצר אותה בזעקה, "לכי!"

"טוב, ילד, אני הולכת, רק תגיד לי שאתה בסדר. בבקשה..."

 הוא לא ענה, רק רכן לצד הדלת ובכה חרש. אימו בכתה אף היא ואז אמרה: "גיל, ילד יפה שלי, תמיד אוהב אותך, בוא הביתה, עזוב את העיר הזאת. חזור הביתה".

 כשלא ענה לקריאתה אמרה בשקט: "טוב, אני הולכת. אני משאירה את כל הדברים שהבאתי לצד הדלת. כשתרצה נדבר. אל תעשה שטויות... להתראות גילי".

 שעה לאחר שהלכה פתח גיל את הדלת ואסף את מתנתה. הוא מירר בבכי על בריאותו שלא האירה לו פנים ואימו לא ידעה על כך מאומה, על ייאושו המתגבר, על בדידותו וסיוטיו ועל חוסר יכולתו לעמוד אל מול אימו כשרק דלת כבדה מפרידה ביניהם. לאחר דקות שנראו לו כנצח נשכב במיטתו ושוב עצם את עיניו. מחר יעלה לגג ואולי בחשכת הליל ימצא קרן אור קטנה שתחדור מבעד לחושך המאיים. אם ימצא כזאת, אולי, רק אולי, יאזור אומץ ויתקשר אל אימו שתבוא שוב ותעטוף אותו בחיבוקה. בעיניים עצומות מתשישות ודמעות סינן בין שפתיו, "סליחה, אימא. גם אני אוהב אותך" – ונרדם.

בחזרה לעמוד כתיבה >>>