צו עליון / אלירן דיין

2.6.2021

(מתוך הספר צו עליון בשיתוף אלעד ארנון)

* לזכרו של יאיר נבנצאל ז"ל

אפלה ירדה על הבסיס. עוד מעט החושך השחור של הלילה ישתלט על כל פינה באזור. כל החיילים כבר יצאו לחמשוש ושקט מתוח שׂרר מסביב. שער הכניסה הגדול היה נעול וסגור בשרשרת ומנעול כבדים מברזל. לצִדו ניצב בודקה הש"ג הצר. לעובר מן הצד היה נראה המחזה כאילו מאיים השער הרחב והאימתני לבלוע ולאסוף אל קרבו את עמוד הבטון הצר שֶׁמט ליפול. הבסיס היה שומם ולא נראתה בו כמעט נפש חיה, פרט לחיילים וקצינים בודדים שנאלצו לשמור על המאחז הזה של הצבא, כאילו היה ממוקם בלב שטח האויב ולא בתוך מחנה צבאי גדול במרכזה של הארץ המאגד בתוכו ערב רב של בסיסים ובה"דים. משום כך התייחסו החיילים בבסיס למלאכת השמירה בזלזול ולא ייחסו לה משמעות יתרה.

 ואז, לרגע אחד נשבר השקט המתוח ורעש נקישות נעליים צבאיות התגבר והלך עד שנדם לפתע. שניים עמדו ליד שער הברזל. קצין וחייל. שעה ארוכה שוחחו ביניהם. הד קולם פגש בעמודי המתכת של השער הרחב והתעמעם אל החוץ. פרט להם לא היה איש. כלומר, כמעט לא היה. השומר בש"ג ישב בעמוד הבטון הצר שלו, מביט באדישות אל מחוץ לבסיס, אבל הוא לא שמע דבר מן השיחה הערה שהתקיימה לפניו. צליל גיטרות חשמליות עלה באוזניו והוא פיזם לעצמו בשקט את השיר "welcome home" של להקת ההבי מטאל החביבה עליו מטאליקה.

 "שלום? יש כאן מישהו?" דממה. הוא אחז בידית הדלת ונכנס פנימה. החדר היה ריק. במרכזו עמד שולחן מתכת צבאי ישן מכוסה בדפים ובטפסים. החדר היה אפל ורק קרן אור אחת חדרה דרך החלון שניצב בחזית. הוא התקרב אל השולחן באיטיות ובהיסוס, צעד אחר צעד. על השולחן היו מפוזרים טפסים ועליהם התנוססו מספר אישי, שם, תמונה וחותמת אדומה שזעקה את הסטטוס של אותו אדם. את מקצתם הכיר והצליח להבחין בפקודים שלו, במפקדיו ובחבריו. את מקצתם לא ראה מעולם. הוא נחרד. החותמת האימתנית איימה לכלותו בצבע הדם העז שנטבע על הדף הלבן והצחור. עיניו התרוצצו אנה ואנה על הטפסים. כולם חתומים. כולם מדממים. "נרצח בפיגוע", "מת בלוחמה", "מת מאש כוחותינו", "נורה בקרב", "נפצע אנושות ומת מפצעיו", קראו עיניו עוד ועוד. רק הסיבה משתנה, אך המהות אחת היא – כולם מתים. הוא רכן לצד הקיר והתיישב על רצפת החדר באפיסת כוחות ובזעזוע, אוחז את ראשו בידיו ומוחו ממאן להבין את מה שזה עתה קרא.

חריקת דלת נפתחת צרמה באוזניו לפתע. כשהרים מבטו ראה אותה, דקיקה ומבוגרת, פוסעת באיטיות לעברו וכשנעמדה צעדים מספר ממנו קראה: "אה, יופי. הגעת סוף־סוף? אתה השָּׁליש, נכון? חיכיתי לך כל כך הרבה זמן".

 מבולבל מכל המתרחש ענה "כן, אני השליש, אבל מי את? חיכית לי? למה?"

 "מה זאת אומרת למה? זה לא ברור? אתה מחליף אותי כאן", אמרה תוך התעלמות מבקשתו להציגה לפניו.

"אני?!" תמה בקול.

"רגע, אתה לא יאיר השליש?"

"אה... אני כן... אבל..."

"נו, אז זה כן אתה", קטעה אותו באחת. "שנים חיכיתי שתגיע והנה אתה פה. אני כבר עייפה ומבוגרת והגיע הזמן שלי לנוח. טוב, קדימה, קום מהרצפה ובוא ואראה לך מה צריך לעשות. יאללה, קום, הזמן קצר והמלאכה מרובה".

* * *

 הבוקר הגיע. הוא נשען על המיטה הצרה וניסה להשחיל את גופו אל מדי הזית הירוקים, אך גופו חש מיאוס ומיאן להיכנס אליהם. כאב חד עבר בין רקותיו וכל שרצה היה לעצום את עיניו ולישון. הוא ידע שאינו יכול לעשות כן. הוא ניגש אל חדר האמבטיה, הניח את ראשו בין דופנות הכיור ופתח באחת את ברז המים הקרים. כך, במשך שניות ארוכות, זלגו עליו המים והוא רק רצה להישטף איתם יחד אל חור הניקוז המוביל אל החוץ, לזרום עִמם יחד דרך צנרת הבניין ותעלות הביוב ברחוב הזורמות מתחת להמולת היום בעיר הגדולה ועושות את דרכן אל הים הכחול האין־סופי. אל הים הזה נשפך הכול, גם דמעות של בני האדם. תחת הזרם הקר והרטוב חלפו במוחו המחשבות, השיחה האחרונה שניהלו והשמועות ששמע בסוף השבוע מחבריו ליחידה. הוא סירב להאמין שזאת המציאות אף על פי שידע שכן. והוא ידע! הרי הוא קרא זאת בעיתון הבוקר וצפה בטלוויזיה אמש במבזק החדשות שבישר את אותה הידיעה המתפרצת. הוא ידע שאמת היא והדבר קרה, אבל כיצד זה ייתכן?! הוא הרים את ראשו והביט במראה. את עיניו הטרוטות משינה טרופה עיטרו עתה נימי ברקים אדומים המאיימים להיקרע ולהתפרץ באחת כלָבָה הפורצת מלועו של הר הגעש, ולמלא אותן בצבע הדם העז הזורם בהן. קח את עצמך בידיים, חשב לעצמו. "יום קשה מצפה לכולנו. אל תתפרק, לא עכשיו".

 שעה ארוכה עקב יאיר אחרי הפקידה המבוגרת והדקיקה. היא ירדה לעומקם של הדברים והסבירה לו בפרוטרוט את כל שהיה עליו לעשות. רוב הזמן שעממה אותו כי כבר הכיר וידע את כל הנהלים ואת כל הפקודות, הוא הרי חזר ושינן אותם פעמים אין־ספור בקורס קציני השלישות שעשה. כעת רק הניד את ראשו לאות הסכמה והבנה כשהביטה לעברו. היא מצִדה בחנה את תנועותיו, את דיבורו ואת ידיעותיו ולא הפסיקה להקשות עליו ולשאול אותו שאלות בנושא.

 היא ידעה אמנם שסיים בהצטיינות יתרה, אבל זה לא היה דבר של מה־בכך להשאיר לו את כל העבודה וללכת לדרכה. היא רצתה להעביר לו את כל הידע שצברה במשך עשרות השנים שישבה בחדר אפל זה, דברים נסתרים שחלק מהם אינם נלמדים בקורסים.

 היא רצתה שיֵדע להתמודד עם מצבים קשים או עם מצבים חדשים שלא נתקל בהם עד כה. "הרי הוא בחור צעיר", חשבה לעצמה, "הוא יהיה אחראי לכל זה, לא כן? אני חייבת לעשות את עבודתי נאמנה ולדקדק בכול כדי שאוכל ליהנות ממנוחתי ושהעֶלם הצעיר הזה יעשה בעבודתו כמה שפחות טעויות. עתידם של כל הבאים לפתח המשרד יהיה מונח על כתפיו..."

 לאחר שעות של הנחיות והסברים הרגיש כי מוחו אינו יכול לקלוט עוד. באפיסת כוחות התיישב בכיסא שליד השולחן והביט שוב בטפסים המדממים הפזורים עליו. לפתע ראה את שמו "יאיר" מתנוסס על אחד מהם ועליו חותמת אדומה: "נרצח בירי מחבלים לעבר מכוניתו בעת שהיה בדרכו ליישובו". הוא הסיט את הכיסא לאחור בזעם ורָשף לעברה של הפקידה שנראתה לו כעת מבוגרת ומקומטת יותר, "זאת הלצה? מה פשר הדבר הזה?" צעק לעברה, "מי את? איפה אני?"

 באדישות הביטה לעברו ואמרה: "אתה השליש. זאת השלישות. זה תפקידך כעת" – ונעלמה.

* * *

 לווייתו הצבאית התקיימה בבית קברות במרכזה של הארץ. רעם תותחי הכבוד נישא באוויר. מפקדו של הקצין המוערך שיבח את אופיו ופעילותו. חיילים דוממים עמדו מכל עבר ובני משפחתו קראו פרקי תהילים וייבבו חרש. ובצד, בפנים קפואות, עמד חייל אחד, נזכר באותה שיחה אחרונה וערה של שניהם לצד שער הברזל הרחב. לפתע נראָה כאילו התקיימה השיחה לפני עידן ועידנים ולא בסופו של השבוע שעבר. בעיניו הטרוטות מלאות דם הנימים הביט אל השמיים בזעם מהול בעצב וצעק בכל כוחו ללא קול, שלא ישמעו, "מדוע?"

 בערֵמה המונחת על שולחנו בשלישות של מעלה החל יאיר למיין את הטפסים ואת כל המסמכים. עבודה רבה הייתה לפניו. הפקידה המקומטת השאירה לו הרבה עבודה. הוא היה צריך לקלוט כל כך הרבה חברים חדשים. רק כעת, סוף־סוף, סיים לקלוט את החבר'ה ממלחמת לבנון ואת אלה שנרצחו בפיגועים מאז. הוא היה עייף,  ובכל זאת החליט לסיים את קליטתם של עוד כמה חבר'ה לפני שיסיים את יום העבודה. הוא הביט על הטופס הבא שהיה מונח על שולחנו. "פלונטר", קרא מן הדף. "איזה שם מעניין... טוב, אלך להעיר אותו. הגיע הזמן... הוא כבר ישן כמה שנים טובות".

בחזרה לעמוד כתיבה >>>