לוטם אבוד בנחל / אלירן דיין

2009

בחוץ שרר שרב כבד, לחות בלתי נסבלת הייתה באוויר. הטמפרטורות היו כה גבוהות בעונה הזאת של השנה שכמעט לא נראו אנשים הולכים במרכז הכרמל. אפילו טיילת לואי הייתה כמעט ריקה מאדם. הרוח עצל ועייף גם הוא ורק לעיתים רחוקות פתח את פיו ונשף והזיז במעט ענף של עץ בודד. בגן החיות הלימודי הצמוד לגן האם חיפשו בעלי החיים פינה מוצלת ונהנו מהשקט משום שהמבקרים לא דרכו במקום באותו יום ולא הפריעו את מנוחתם. האנשים היו ספונים בבתיהם הממוזגים או במשרדים, ואלה שנאלצו בלית ברירה לצאת אל אוויר החוץ המהביל והמכביד, עשו זאת במהירות האפשרית וחזרו מהר למקום קריר ומוצל. העיר ההררית שבימים כתיקונם הייתה שוקקת חיים הפכה לעיר רפאים של ממש.

 בינות העצים נזרקה לפתע אלומת אור חמה והעירה אותו משנתו. עלוותיהם העבותות הסתירו את כדור האש הבוער בשמיים וציננו את האוויר החם. למעשה, שם, על ספסל העץ המאולתר ולצד השולחן השבור, החום היה נסבל למדי. הוא קם בעצלתיים והתמתח קלות. כל הלילה היה כאן. בתחילה רק רכן לצידו של סלע מקומי ובהה במבנה תחנת השאיבה השומם שהיה אמור להזרים מים לנחל האכזב, אך מעולם לא פעל באמת. בהמשך הלילה נשכב על ספסל העץ והביט מעלה אל הרקיע שהציץ מבין צמרות העצים ואל הכוכבים שזרחו. האם גם כוכבו שלו יזרח יום אחד? לפני שהוגפו תריסי עיניו בדמדומי היום ושקע בשינה עמוקה, הספיק עוד לשנן בפיו את הפתגם הגרוזיני העתיק ששמע פעם מאחד ממכריו, "הבוקר הזה כולו דמדומים. אם עדיין תשמע ציפורים, תבדיל בין זמרתם ותוכל לנתר שלושה ניתורים – החלומות הם מה שנוכל להיות".

 כעת, לאחר שניעור משנתו מאלומת האור שהבזיקה בפניו, נזכר בפתגם ששינן בליל אמש. הוא נעמד על רגליו באחת והחל מנתר. שלושה ניתורים. כותרת ראשו נתפסה ברשת קורי עכביש שנרקמה בין ענפי האלה הסמוכה, אך זה לא ריפה את ידיו. הוא ניסה להטות את אוזנו ולהקשיב למתרחש. לפתע שמע את ציוצי הציפורים. הוא הצליח להבדיל בין ציוצו של אדום החזה שנח לאיטו במעלה עצי ער האציל לבין קריאתו של העורב התועה שאיבד את דרכו ולהקת צוצלות מרעישות והומות. הוא חייך לעצמו, "אם תשמע ציפורים, תבדיל בין זמרתם..." הצלחתי – חשב בסיפוק רב.

 לאחר שהצליח לקיים את כל רזי הפתגם ידע שחייו החדשים מתחילים ברגע זה וכל מה שהיה עד ליל אמש יישכח כלא היה. הוא החל לרדת באפיק הנחל וחיוך מלא אור ותקווה נפרש על פניו. כך ירד במדרון הנחל בשביל המסומן בינות העצים והפרחים שהחלו ללבלב תוך שהוא נזהר מקוצי הדרדרים הסגלגלים שצמחו פרא בכל פינה לבל יעקצצו את גופו וידיו. החום הנורא לא הפריע לו. בימים כתיקונם היה סובל מחום קיצוני זה, שהרי היה איש שבכל מקום חם לו. לוּ ניתנה לו הבחירה היה בוחר להיוולד במדינה קרה בצפון כדור הארץ, קרוב ככל האפשר לקוטב הקפוא. הוא אהב את הקור וסלד מן החום המעיק. לרוע מזלו, נולד במדינת היהודים החמה והיבשה ברוב ימות השנה אבל הפעם, כך נראָה, החום לא הפריע לו כלל שכן מחשבתו הייתה נתונה לדבר אחד – יום חדש החל, תקווה חדשה בפתח.

 אמש, אחרי שלא יכול היה לשאת את מה ששמעו אוזניו, החליט לוטם לצאת מביתו ולישון מתחת לכיפת השמיים בגיא היורד ממרכז הכרמל אל קריית שפרינצק בתחתית ההר. הוא אהב את המקום הזה אף שהוזנח במשך שנים על ידי פרנסי העיר. הוא אהב את השקט המשתרר בוואדי, קרוב כל כך אל המולת העיר. נחל האכזב נקרא על שם הפרחים שנפרשו לכל אורכו בעיקר בעונת האביב בשיא יופיים. אימו של לוטם אהבה את הפרחים הלבנים והוורודים הללו ולכן קראה לבנה על שמם. שם לוטם היה יכול להיות לבדו עם מחשבותיו, ללא הלחץ הבלתי פוסק של חיי היום־יום, ללא המולת הרחובות, ללא דאגות הפרנסה והבעיות עם אהובתו. בכל עת שהרגיש שכל אלה סוגרים עליו ומוחצים את נפשו, ברח לוטם אל הוואדי והפרחים שלו, בהה בצמחייה שבאזור, ושאף לתוכו את השקט ואת ציוץ הציפורים. כשהוא היה מוקף בפרחי הלוטם השעיר בעל עלי הכותרת הוורודים־סגלגלים המקומטים והלוטם המרווני הלבן בעל עלי הכותרת הצחורים והמתוחים הוא היה לוטם אבוד בנחל.

 הוא לא יכול היה לשאת עוד את עול הבעיות שהצטברו. הלחצים שהוטלו על כתפיו הצרות הכריעו אותו והוא היה חייב לקחת לעצמו רגע של שקט במערבולות החיים שאיימו לשאוב אותו אליהן. מכתבי ההוצאה לפועל מילאו את תיבת הדואר שלו, שיחות הטלפון מאילנית הפקידה מהבנק לא פסקו. היא הייתה אדישה למצבו ודיברה אליו בתקיפות בכל פעם שהתקשרה, כאילו גנב כסף מביתה־שלה. הוא ניסה להסדיר את הדברים, ניסה לבקש הלוואה אבל היא סירבה פעם אחר פעם. חברת החשמל איימה לנתק את זרם החשמל בביתו ובעל הדירה שלו התקשר ללא הרף כדי לגבות את החוב שהצטבר. שיחת הטלפון שקיבל בסופו של אותו יום הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

 "הלו, לוטם...", אמרה בהיסוס.

 "כן, היי דפי, מתי את מגיעה? את יודעת שאין לי הרבה בבית כרגע אבל הכנתי לנו ארוחה קטנה ממה שיש במקרר ורציתי שנצפה בסר..."

 "רגע, לוטם... תקשיב", קטעה את שטף דיבורו, "כבר תקופה ארוכה אני רוצה לומר לך את הדברים האלה אבל אף פעם אין רגע מתאים. הבעיות הכלכליות לא נגמרות. אתה לא באמת מצליח לפתור אותן. אני אוהבת אותך מאוד, אבל אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. מצטערת. אני מרגישה שאין לי יותר יכולת להכיל את כל מה שמתרחש סביבך, אז..."

 "מממ...ה, מה את אומרת לי בעצם? אני... אני לא מבין..." גמגם מהלחץ.

 "אני דווקא חושבת שאתה מבין מצוין. תקשיב, זה קשה לי כל כך ואתה אדם מדהים, אבל הגעתי להחלטה. אני אוהבת אותך מאוד אבל זה לא עובד בינינו. האהבה היא לא דבר קבוע והיא מושפעת גם מהזמן, מהמקום ומהמצב. יש רגעים שאני אוהבת אותך ולא יכולה בלעדיך, ויש רגעים שאני מוצאת את עצמי חסרת אונים וללא יכולת לעזור לך עם כל הבעיות. באותם רגעים אני לפעמים ממש שונאת אותך. עכשיו אני אוהבת אותך אבל זה לא מספיק לי, אני לא יודעת אם אוהַב אותך מחר. לא יודעת אם אוהב אותך עוד פעם בכלל. אשלח חברה לקחת את הדברים שלי. הלוואי שיכולתי להישאר, אבל כנראה אני לא חזקה מספיק. מגיעים לי חיים רגועים יותר ואיתך יש רק סערות בלתי פוסקות בלי רגע שקט. אתה לא אשם, חלילה, אני יודעת מה קרה ומה המצב, אבל אני לא יכולה עוד. תזכור שגם אם מחר אוהב מישהו אחר, אתמול זה היית אתה ובאמת־באמת אהבתי אותך, וניסיתי. באמת השתדלתי. שלום, לוטם".

 דפנה ניתקה את השיחה. לוטם נשאר המום. מכשיר הטלפון הנייד נשאר בידו והוא מיאן להניחו על השולחן כאילו רצה למשוך את הרגע ושהמציאות לא תכה בו במלוא עוצמתה. אבל היא הכתה. שניות לאחר מכן הריץ במוחו את כל חמש השנים שעברו יחד. הוא נזכר איך פגש בה בחוף דדו, נזכר בשערהּ האדמוני הגולש שמייד משך את תשומת ליבו ובעיניה הכחולות והצלולות. נזכר איך הכיר אותה להוריו ואיך לחשה לו אימו באוזן שהיא המיועדת. ביום השנה הראשון לקשר הכין לה ארוחה רומנטית שכללה בין השאר רביולי סלק מעשה ידיו, ומילא את ביתו בנרות. דפנה פתחה את הדלת ולא האמינה למראה עיניה ונפלה על זרועותיו בחיבוק אוהב. רגע אחר כך קיבל שיחת טלפון שערערה את כל עולמו. במקום לחגוג את יום השנה שלהם, מצאו עצמם דפנה ולוטם רצים במסדרונות בית החולים רמב"ם, משאירים מאחוריהם את האוכל המתקרר ואת האווירה הרומנטית ששררה בדירתו – אך זה היה מאוחר מדי. הוריו לא ניצלו מהתאונה הקשה. מכונית פגעה בהם בעוצמה בשדרות הציונות והם הובהלו לבית החולים. דפנה ומשפחתה לא עזבו אותו בימי השבעה. הימים חלפו אבל לוטם לא הצליח להתאושש. הוא הפסיק לעבוד, נכנס לדיכאון עמוק והיו לו פרצי זעם. דפנה ניסתה ככל יכולתה לעודד אותו, ניסתה להוציא אותו החוצה להיפגש עם חברים, לנשום ולשנות אווירה, אך לוטם הלך ודעך. החובות הצטברו והתשלומים החלו לחזור. הקנסות והריביות החלו לתפוח. לבסוף לא הייתה לו ברירה וכדי לקיים את עצמו החל לשטוף כלים במסעדה הסמוכה לציר מוריה. דפנה החלה להרגיש את העול על כתפיה, ורק לעיתים רחוקות מצאה את אהובה מחייך או אומר מילה טובה. המצב הרגשי הזה הכביד עליה יותר מכל עול כספי. היא הרגישה שאינה יכולה לרומם את רוחו, שאהבתה אליו לא מצליחה לחדור מבעד לשכבות הדכדוך והעצב שבו. לוטם מצידו היה בורח מעת לעת אל הוואדי שלו. דפנה ידעה זאת ונתנה לו לישון תחת כיפת השמיים ועלוות העצים, וקיוותה שאולי אלה ירגיעו אותו וישפרו את מצב רוחו. הוא אהב אותה עד כלות והעריץ את חוכמתה ויופייה, אבל לא הצליח להראות לה חיבה וחום כפי שרצתה. כעת, ארבע שנים אחרי, כוחה לא עמד לה עוד והיא החליטה שאהבתה אליו לא מספיקה. שעה לאחר שיחת הפרֵדה, כשהלילה ירד, ברח שוב לוטם אל הוואדי המוכר שלו וישן פעם נוספת על ספסל העץ הישן.

* * *

 לוטם המשיך ללכת בשביל היורד לצד הנחל. הוא עבר את עצי האורן והאלה ואת האיקליפטוסים והאלונים. הוא כבר ראה באופק את טרסות עצי הזיתים ושם פעמיו מערבה. הוא חש בטוב, כמעט שכח את ליל אמש והיה מעודד. "החלומות הם מה שנוכל להיות", חזר ושינן בין שפתיו את אותו פתגם ישן. אחרי שיגיע אל חוף הים ויֵשב שם כמה דקות למנוחה, יעלה חזרה אל ביתו, יתקלח ויתחיל יום חדש וטוב יותר. הוא היה נחוש לדבר עם אילנית מהבנק ולמצוא פתרון לחובותיו התופחים והולכים. אגיד לה שאמצא עבודה נוספת ושאני מבקש לפרושׂ את החובות לתשלומים, חשב לעצמו. אחר כך אתקשר לדפי ואספר לה שמהיום הכול יהיה שונה ושאני לא יכול לחיות בלעדיה. אני אוהב אותה והיא אותי. אני יודע. היא חייבת לחזור אליי, חשב. הוא המשיך בדרכו, הגיע אל המערה הביזנטית – ושם התמוטט.

 דפנה דפקה על דלת דירתו בדאגה. קראה בשמו בלי הפסקה מבעד לדלת הנעולה. כשלא ענה הוציאה מתיקה את מפתח הדירה שהיה ברשותה, הכניסה אותו אל חור המנעול וסובבה. עמדה באמצע הדירה השוממה, לוטם לא היה בה. היא סגרה את הדלת וכשהחלה לרדת במדרגות הטלפון שלה צלצל. היא שמעה את הקול שדיבר אבל לא הצליחה להבין את מה שנאמר לה זה עתה.

 "דפי, שמעת מה אמרתי? דפי... דפי..."

 היא התעשתה לרגע ומיררה בבכי. "אימא... זה אמיתי? איך זה יכול להיות? אני בדירה שלו. הוא לא עונה לי כבר שבוע אז הלכתי לבדוק מה איתו. רציתי להגיד לו שאני מצטערת ושננסה שוב, את יודעת שאני אוהבת אותו, ניסיתי להפסיק את הקשר אבל זה חזק ממני... ועכשיו... מה... מה את אומרת לי בעצם? איך זה יכול בכלל לקרות?!"

 "אני יודעת דפי, אבל כתבו את השם ופרסמו את תמונתו בעיתון. זה הוא. אני מצטערת. בואי הביתה. אני ואבא מחכים לך. אסור שתהיי לבדך כרגע, את שומ..."

 אבל היא כבר לא שמעה. דפנה ניתקה את הטלפון. ירדה בהיסטריה למטה ורצה אל המכולת השכונתית. היא לקחה את העיתון בידה וראתה את שמו ותמונתו של אהובה. זעקת שבר יצאה מפיה כשעיניה התרוצצו על האותיות השחורות על הדף שוב ושוב:

 "בצידה האחורי של המערה הקרסטית בנחל לוטם נמצאה גופת אדם בשלב של ריקבון. בתחילה לא ידעו במי המדובר, אך לאחר דגימת די־אן־איי שנלקחה מהגופה, נודע כי מדובר בלוטם שחם, יליד חיפה. בוגר הטכניון. חי בגפו לאחר שאיבד את שני הוריו. לא השאיר אחריו אישה או ילדים. שחם היה מוכר לרשויות הרווחה והשירותים הסוציאליים. סיבת המוות לא ידועה אך ככל הנראה עבר דום לב".

 לילה כעת, על הספסל הישן בינות צמרות העצים הבזיקו הכוכבים ממעל. מסביב שקט מקפיא וצינה. פרחי הלוטם סגרו את עליהם ועצמו את כותרתם אבל עיניה פקוחות, מסרבות להירדם, לא מרפה מן המחשבה שהיא אשמה במה שקרה, שהיא, רק היא הרגה את אהובה. היא מחכה להתעורר מחלום המציאות הנוראה, לאסוף את רסיסי חייה השבורים מן השביל ולמשוך שוב את לוטם האבוד בנחל אל חיקה. אך ידעה – הפעם היא האבודה.

בחזרה לעמוד כתיבה >>>